ראיון עם זוכה פרס עיפרון הזהב לשנת 2014 - דן פתיר

כתב: אלי אשד

 

דן פתיר, איש ידוע בתקשורת הישראלית. היה בין השאר:
עיתונאי לתחומי ספורט, מדיניות וביטחון בעיתון "דבר"; פרשן מדיני בגלי צה"ל; יו"ר האיגוד הארצי של עיתונאי ישראל; עורך ראשי של Justice, בטאון האירגון הבינלאומי של משפטנים ועורכי דין יהודיים; חבר במליאת מועצת העיתונות ובמועצת הקולנוע; חבר מייסד בדירקטוריון הראשון של הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו , וכיום חבר במליאת רשות השידור ובהנהלת אגודת הידידות ישראל-ארה"ב. הוא כיהן במשך ארבע עשרה שנים כיועץ לתקשורת ולהסברה בשגרירות ישראל בוושינגטון, ויועץ לתקשורת ודובר של ראשי הממשלה יצחק רבין ומנחם בגין: והיה עמית- מחקר במכוני המחקר החשובים בוושינגטון American Enterprise Institute והמרכז למחקרים בינלאומיים ואסטרטגיים. עד לאחרונה מנכ"ל וסגן נשיא של עמותת "יוזמות קרן אברהם" למען דו-קיום יהודי-ערבי במדינה. בוגר האוניברסיטה העברית בירושלים בהיסטוריה ובמדע המדינה.

אך יש תחום אחד שבו דן פתיר אולי מוכר פחות חוץ מאשר ליודעי דבר, תחום מאד חשוב עבורו - הוא מומחה וותיק בעולם הקריקטורה, כמי שעוסק במשך עשרות שנים במעקב ובמחקר בתחום הקריקטורה הישראלית והבינלאומית. יוזם ואוצר תערוכות קריקטורה שהוצגו לאורך השנים (עד כה 14 במספר). בימים אלו הוא מכין תערוכה נוספת ומשלים כתיבת ספר מקיף, ראשון מסוגו, על הקריקטורה הישראלית לדורותיה.

להלן ראיון עם איש רב-פעלים זה.

איך הגעת לעיתונות ?
עוד מילדותי הייתי מחבר חידונים ותשבצים לעיתוני ילדים כמו דבר לילדים ומשמר לילדים, אז אפשר לאמר שחיידק העיתונות תפס אותי כבר אז. אחר כך נכנסתי לעיתונות המבוגרים, תחילה ככתב ספורט. מ-1951 ועד 1954 הייתי כתב ועורך ספורט (בעיתון היומי "דבר" ובשבועון "דבר השבוע"). כדאי לזכור כי גדולים ונכבדים ממני החלו את הקריירה שלהם ככתבי ספורט: הנשיא בנש של צ'כוסלובקיה, גדול פרשניו המדיניים של ניו יורק טיימס ג'יימס רסטון והנשיא האמריקני רונאלד ריגן.

ולמה פסקת ?
הגעתי לשיא ב-1954, נשלחתי לסקר את משחקי גמר הגביע העולמי בכדורגל. ידעתי כי אחרי פסגה כזו אין עוד אירועים בספורט שיכולים לאתגר אותי. אמרתי לעצמי, הגיע הזמן לחפש אפיק חדש בעיתונות. מזירת הכדורגל בשווייץ נסעתי אז לחופשה קצרה בפאריס.
באותו הזמן, התגלגל גלגל המזל שלי. ותיאטרון "הבימה" ביקר בפאריס. יצאתי עם ידידים לתיאטרון שרה ברנארד, שם העלה "הבימה" את המחזה "מיכל בת שאול". בהמתנה להצגה הכירו לי את הסופר האמריקני הנודע ריצ'רד רייט ,שכתב ספרים על חיי השחורים בארה"ב. הוא ביקש ממני לשבת לידו לסייע לו בתרגום שוטף של ההצגה (שהועלתה בעברית).
תוך כדי השיחה התברר לי שרייט הוא ידיד של כמה פוליטיקאים בכירים בצרפת, ביניהם ראש הממשלה הנודע פייר מנדס פראנס. רייט נענה לבקשתי והסדיר עבורי פגישה בלעדית עם ראש משלת צרפת ורעייתו, במעונם. הראיון שלי אתם שפורסם בהבלטה היה עבורי כרטיס כניסה טוב לתחום העיתונאות הפוליטית, למשך שנים ארוכות..

צעד חשוב שעשיתי להעמקת הניסיון העיתונאי שלי בתחום הבינלאומי כאשר הוזמנתי להצטרף לשירות שידורי העברית של רשת הבי.בי.סי.בלונדון, כשדר ועורך. במשך כשלוש שנים הייתי משדר ועורך חצי שעה בכל ימות השבוע. זה היה עבורי בית ספר שאין ערוך לו לעיתונאות מכל הסוגים. שידורים מוקלטים ושידורים חיים, מהזירה הפוליטית והציבורית ואפילו שידורי ספורט מאירועים מרכזיים, לרבות משחק הכדורגל הידוע בין נבחרות ויילז וישראל (יחד עם חברי נסים קיויתי). בשלוש שנים לאחר מכן כיהנתי כסופר "דבר" בלונדון.
השהות הממושכת של כשש שנים בלונדון זימנה לי אפשרויות נדירות להכיר מקרוב את טובי אמני הקריקטורה בבריטניה. את ההיכרות הראשונה בתחום זה שעניין אותי מאז ומתמיד עשיתי עם אחד הבולטים והנחשבים ביותר שחתם בשם "ויקי", שמו היה יוסף וייץ, יליד הונגריה שהיגר לבריטניה ממש ברגע האחרון לפני מלחמת העולם השנייה. הוא פירסם בקביעות בעיתונות הימין (כמו "איבנינג סטאנדארד") ועיתונות השמאל ("דיילי מירור" ו"ניו סטייטסמן"). ויקי היה בעל עט ועיפרון מושחזים מאד. כל יריביו הפוליטיקאים רחשו כלפיו הערכה רבה. אני חב לו חוב גדול של תודה . הוא פתח בפני את סודות המקצוענות שלו, לימד אותי על מקומה המרכזי של הקריקטורה הפולטית בעיתונות, ועל היקפי השפעתה על השיח הציבורי. הוא הכיר לי כמה מטובי עמיתיו. שמעתי ממנו כה הרבה על בני הדורות הקודמים של הקריקטורה הבריטית. קיבלתי ממנו את כל קבצי ספריו, ובהם מיטב האסופות של עבודותיו.

למען האמת, לא הייתי זר לתחום הקריקטורה הישראלית. נהניתי מהיכרות אישית עם אריה נבון {בעבודה תחת קורת-גג אחת ב"דבר"), עם דוש וזאב. אני חושב שרק בהגיעי להיכרות עם אמנות הקריקטורה בבריטניה, הבנתי את היקפי ההשפעה התקשורתית הרחבה שלה, ומקומה המרכזי בתקשורת עצמה. עבורי זו הייתה ממש ככניסה לעולם חדש וקסום. דומני שאז בשלה אצלי ההכרה והאמונה כי יש לעשות למען המודעות בכוחה של הקריקטורה ובחשיבותה העיתונאית שאינן נופלות במאומה מכל פורמט אחר של ביטוי עיתונאי כמו מאמר מערכת או כתבה מרכזית, או ידיעה בולטת בעמוד הראשון.
בשנת 1964, התבקשתי אז על ידי שרת החוץ גולדה מאיר לצאת לשליחות דיפלומטית בוושינגטון לכהן שם כיועץ לתקשורת, כשהעיתונות הלאומית והאזורית היא היעד המרכזי שלנו להסברה ותדרוך. עבורי זאת הייתה תקופה מעניינת מאין כמוה. זה היה מיד אחר רצח הנשיא קנדי כאשר כל ארה"ב סערה וגעשה ועבור למלחמת ששת הימים שהתקשורת האמריקנית נתנה לה עדיפות סיקור מהמעלה הראשונה. עבודה אינטנסיבית קירבה אותי מאד לעורכים, פרשנים, בעלי טורים, כתבים מדיניים בכירים – וגם שורה של קריקטוריסטים, כן קריקטוריסטים!

מקומה של הקריקטורה היומית שם הוא מרכזי כמעט בכל עיתון המחשיב ומכבד את עצמו. בדרך קבע הקריקטורה היומית ממוקמת במרכז עמודי המערכת והדעות (להבדיל מעמודי חדשות),בצמוד למאמר המערכת, לטורי הפרשנים ולמכתבי קוראים. הערך ההסברתי הציבורי-מדיני של הקריקטורה היה עצום, ללא שיעור, והשפעתו ממש לא תיאמן. כמעט לכל עיתון יש קריקטוריסט הבית, או שהוא קשור לשירות מנויים המפיץ מחוף לחוף את יצירותיהם של מיטב אמני הקריקטורה. הכרתי שם את מיטב הקריקטוריסטים של עיתונים ידועים. מצאתי חלק מהם בעלי גישה אוהדת לנושא הישראלי, במיוחד במצבי חירום; בחלקם נייטראלים, וביניהם גם עוינים עד כדי גילויי אנטישמיות. המשותף לכולם – עוצמה, עוצמה רבה. תחום הקריקטורה לא רק נחשב ומוערך; הוא ממוקם היטב במרכז הזירה העיתונאית; הוא גם מעודד, מהווה קטגוריה בפני עצמה במסגרת קטגוריות פרס פוליצר השנתי לתקשורת.
חמש שנות הפעילות המקצועית שלי בארה"ב העשירו אותי בניסיון רב, בהפעלת כל הכלים שעמדו לרשותי למען תקשורת מבינה ואוהדת, ולסיכול תקשורת עוינת. הקריקטוריסט והקריקטורה היו אפיקי פעולה חשובים עד מאד. ההיכרות האישית עם עולם הקריקטורה האמריקני הייתה לי לאחת החוויות המכוננות, מקצועית, תרבותית וציבורית. אחד מהם, מהבולטים והחשובים ביותר שהיה לי לידיד היה קריקטוריסט-הבית של הוושינגטון פוסט, "הרבלוק", (שמו המלא הרברט בלוק), שהלך לעולמו בשיבה טובה לפני שנים אחדות והשאיר אחריו מורשת של 12 ספרי אסופות ממיטב הקריקטורות היומיות שפרסם על דפי עיתונו. הוא שימש דמות מופת לאמן הקריקטורה ולהשפעתו הניכרת על נושאי מוקד בשיח הציבורי בארה"ב. ככל שהעמקתי את קשריי והיכרותי עם עולם הקריקטורה האמריקאי, נתחזקה בי האמונה כי יש לעשות הכל לקדם ולשדרג את תחום הקריקטורה בישראל.

אחרי מלחמת יום כיפור, עם כינון הממשלה בראשות יצחק רבין, נעניתי לבקשת רבין לכהן לידו כיועצו לתקשורת. שלוש וחצי שנים לאחר מכן, עם חילופי השלטון בעקבות מהפך הבחירות של 1977, עם עליית מנחם בגין כראש ממשלה, הוא ביקש ממני להמשיך בתפקידי ולעבוד לצידו.
שתי הקדנציות שלי בלשכת ראש הממשלה, עם ראשי הממשלה רבין ובגין, היו עבורי מקור לסיפוק גדול של מילוי שליחות לאומית והזדמנות גדולה לקדם את הגורם התקשורתי במערכת השיקולים של המדיניות הלאומית. תקופה זו כללה את הסדרי הביניים בין ישראל למצרים (1975) ואת התהליך בין בגין לסאדאת שהסתכם בחוזה שלום בין ישראל למצרים (1979 .(פרשתי מלשכת ראש הממשלה באמצע 1981, ופניתי לעסוק במחקר מדיני למשך כמה שנים ולאחר מכן עסקתי בייעוץ באסטרטגיות יחסי ציבור ותקשורת. בכל השנים האלה לא חדלתי מלחשוב, לעודד, לקדם את נושא הקריקטורה.

למה אתה מתעניין כל כך בקריקטורה הישראלית ?מה הדבר שמושך אותך אליה?
במהלך הקריירה שלי ראיתי לפני שני אפיקי פעולה. האחד, של מקצוען בתקשורת ובהסברה. והשני, הפנמת המודעות הציבורית הרחבה לחשיבותה האמנותית וההסברתית של הקריקטורה הישראלית. לפני שנים רבות עמדתי על כך כי אנו לא מעניקים לקריקטורה את מלוא חשיבותה וכי קריקטורה אחת שווה לפחות אלף מילים. אני חוזר ואומר לכל גורם שמוכן לשמוע: "רבותי, יש לנו כאן אוצר תרבותי שעלינו לדעת כיצד יש לשמר אותו עבור הדורות הבאים". אני מודה ב"אשמה": אני חובב מושבע של הקריקטורה, עוקב אחריה, חוקר אותה, אוסף ואוצר.

במשך שנים עסקתי גם כאוצר של תערוכות של קריקטוריסטים בארץ. בשנות התשעים נעניתי לפניית אק"י ומשרד החוץ להכין תערוכה מקפת של הקריקטורה הישראלית לדורותיה ולשנע אותה על פני כעשר בירות באירופה. הצגנו בה את מיטב הקריקטורה הישראלית. כמאה וששים יצירות, ששיקפו את תולדות המדינה מאז כינון העצמאות. ההצלחה הייתה רבה, לכל הדעות, לרבות אלה של המבקרים האמנותיים. הייתה בה תרומה רבה להסברה הישראלית .

עם זאת, אני רוצה להדגיש כי לדעתי לאורך שנים רבות מדי הקריקטורות הישראליות ויוצריהן לא קיבלו את המקום הראוי להם בתרבות הישראלית. אישית, שמחתי כי נמניתי עם צוות שלושת השופטים למתן פרס ישראל לתקשורת שהחליט פה אחד על מתן הפרס (1993) לאמן הקריקטורה הגדול "זאב" (יעקב פרקש). הפרס גם שידרג את מעמד הקריקטורה ויוצריה במדינה.
אני שמח שהמוזיאון לקריקטורה ולקומיקס שנחנך בחולון על ידי העירייה, ואני נימנה עם תומכיו, דואג כעת לתיקון המעמד והתדמית של אמנות הקריקטורה הישראלית ודואג לכך שיוצרי הקריקטורות השונים יקבלו את הכבוד והבולטות המגיעים להם על יצירתם ושהקהל הרחב ישכיל להבין איזו חשיבות תקשורתית, הסברתית, אמנותית, היסטורית, יש לאמנות הקריקטורה.

על מה אתה עובד בימים אלו?
בעיקר על השלמת שני ספרים שאני עוסק בכתיבתם בשנים האחרונות, האחד על תהליך השלום בין ישראל למצרים מנקודת ראותו של משתתף החושף את מה שראה ומה ששמע לאורך התהליך מאז הגעת הנשיא סאדאת לירושלים ועד לחתימת ההסכם הראשון מסוגו בין ישראל למצרים; והשני, ספר מקיף, ראשון מסוגו, על תולדות הקריקטורה הישראלית, ועל כל אמני הקריקטורה לדורותיהם, מהראשונים ועד לימים אלה.

חזרה
English
מידע למבקר
ב', ד' 13:00-10:00
ג', ה' 20:00-17:00
שבת 15:00-10:00
א', ו' - המוזיאון סגור
רח' ויצמן 61, חולון
טלפון 03-6ff521849 | פקס 03-6521867
לוח אירועים
חדשות
שבת בבוקר במוזיאון
סדנה וסיור מודרך בשבת
סיור פרטי לקבוצות במוזיאון
תמיד רצית סיור פרטי במוזיאון?
ניוזלטר
פייסבוק
הקריקטורה היומית
created by created by Cyberserve CYBERSERVE יצירת קשר כל הזכויות שמורות למוזיאון הישראלי לקריקטורה ולקומיקס © 2012
דרך הצגת הנתונים באתר, העיצוב וכל המוצג באתר מוגנים בישראל מכוח חוק זכות יוצרים.
אין להעתיק או להפיץ מלל או תמונות מן האתר ללא הסכמה מפורשת בכתב מבעלי האתר.
העובר על החוק יועמד לדין