רכישת כרטיסים

הזמנת סיור פרטי

    יוצרים צעירים

    ממש לפני כמה ימים הסתיים פסטיבל הקומיקס והאנימציה "אנימיקס". לכבוד בר המצווה של הפסטיבל החלטנו לראיין 3 יוצרי קומיקס צעירים ו(עדיין) עצמאיים. כל אחד מהם קשור לפסטיבל אנימיקס בדרכו, כל אחד מהם מצוי, נכון להיום, במקום קצת שונה מבחינה מקצועית. לעומת זאת, שאיפותיהם לעתיד הרחוק דומות למדי, כפי שתקראו בהמשך.

    נתחיל עם היוצרת הותיקה מבין שלושת המרואיינים: אורטל אברהם.
    לפני 5 שנים אורטל סיימה את לימודיה במחלקה לתקשורת-חזותית בויצ"ו-חיפה וממש עם סיום לימודיה היא החלה ליצור את סדרת הקומיקס הפופולרית "החיים המסריחים שלי".

    לאחר שהוציאה לאור את החוברת הראשונה של "החיים המסריחים שלי", אורטל החלה להעלות את פרקי הסדרה לבלוג שלה (שקרוי על שם סדרת הקומיקס), לאט לאט הבלוג והקומיקס המינימליסטי צברו פופולריות ומאז בכל פסטיבל אנימיקס, אורטל מאגדת פרקים נבחרים מהסדרה ומוכרת אותם להמונים, החוברת הרביעית של "החיים המסריחים שלי" יצאה לאור ממש לאחרונה, (לרגל הפסטיבל ה13).
    מלבד היותה יוצרת קומיקס עצמאית – אורטל עובדת בשנים האחרונות בחברת היי-טק כמעצבת גרפית.

    הי אורטל! מה שלומך? האם החיים שלך באמת מסריחים?
    הם מסריחים במידה מסוימת, פחות או יותר כמו החיים של כולם. אני חושבת שיותר משחיי מסריחים, אני פשוט אוהבת להתלונן על זה, להסתכל תמיד על חצי הכוס הריקה, לראות את העולם דרך משקפיים שחורים ולהישאר פסימית…

    האם העובדה שהחוברות של 'החיים המסריחים שלי' הן בשחור-לבן היא אילוץ גרידא או שיש פה בחירה סגנונית מודעת?
    לרוב אני מציירת קומיקס בצורה מאוד אינסטינקטיבית. במידה וקורה משהו שמגרה אותי לכתוב עליו – אני משרבטת משהו מהיר במחברת הסקיצות שלי, סורקת וישר מעלה לרשת.
    הייתי יכולה לספר כאן שזו בחירה שנובעת מרצון לשמור על אותנטיות וכו', אבל בתכל'ס: זה בעיקר בגלל שאני עצלנית…

    האם יש יוצר אחד שהשפיע עלייך בצורה משמעותית? או סתם יוצר שתרצי להמליץ עליו?
    התחלתי לצייר קומיקס בכיתה ג' בעקבות קריאת ספרי 'זבנג' של אורי פינק. הפורמט הזה של סיפורים בתמונות מאוד קסם לי. כצפוי, הקומיקסים הראשונים שלי היו חיקויים של זבנג (- כולל האפקטים הקוליים המוגזמים וה-@$&%!* – שמסמל קללות נבזיות במיוחד).
    מאוחר יותר נחשפתי לז'אנרים אלטרנטיביים יותר והתחברתי במיוחד לאמנים שיוצרים סיפורים אישיים כמו ג'פרי בראון וליז פרינס. פחות מעניין אותי סגנון האיור (למשל, אצל היוצרים הנ"ל מדובר בדרך-כלל על איורים מהירים בעט שחור) ויותר הסיפור.
    מהיוצרים הפעילים בארץ כיום אני מחבבת במיוחד את רחלי רוטנר. לקומיקס שלה יש הומור אינפנטילי במיוחד משולב ברגישות אין-קץ, הומור שבצורה מוזרה גורם לך מיד להזדהות איתה. וגם לעידו הירשברג – שקודם כל הוא מאייר נהדר ובנוסף יש לו כישרון אדיר לספר סיפורים.

    למה את מאזינה כשאת עובדת?
    לאחרונה אני בקטע של מוזיקה דרום-אמריקאית פסיכדלית משנות השישים,'Os mutantes' לדוגמא.
    לפעמים אני מאזינה לאינדי-פופ חביב, ולעיתים כשאני מחפשת משהו חדש לשמוע אני פשוט נותנת ליוטיוב להוביל אותי בדרכו העקלקלה למחוזות חדשים.

    איפה את רואה את עצמך בעוד 15 שנה?
    זו שאלה ממש קשה! מן הסתם אני רוצה להיות מאושרת, עשירה ונערצת. אבל מצד שני אני מפחדת שאם זה יתגשם כבר לא יהיה לי על מה לכתוב ב"חיים המסריחים שלי"!

    ולדיק סנדלר לא רק מצייר מגיל צעיר, הוא אפילו ממש עובד בזה מגיל צעיר. כבר בגיל 13 הוא החל לעבוד אצל אורי פינק בצביעת קומיקסים, וגם היום – כשהוא כבר בן 26 ולומד תקשורת-חזותית בבצלאל – הוא עוזר למאסטר פינק בעבודתו השוטפת. אלא שהיום ולדיק מתחזק גם סדרות קומיקס משל עצמו, עבודה כמאייר עבור ירחוני הילדים "פוד קיפוד" ו"היפו קיפו" וקריקטורות שבועיות בדף הפייסבוק שלו http://www.facebook.com/vladikcomics
    לאחרונה הוא אף הוציא לאור חוברת קומיקס קצרה בשם "דו-קיום" שאותה יצר במסגרת לימודיו. עד שהחוברת תגיע לחנויות אפשר לרכוש אותה באתר של ולדיק http://www.vladiksandler.com

    הי ולדיק. אתה עוסק גם באיור, גם בקריקטורות וגם בקומיקס. מהו תת-התחום המועדף עליך?
    אני יכול לתת תשובה דיפלומטית ולהגיד שכל אחד מהתחומים האלו מספק אצלי צורך מסויים ועומד כאמצעי ביטוי אחר ושאין תת-תחום שעולה על השני וכו'… אבל אם לומר את האמת – אז אין ספק שקומיקס הוא תת-התחום המועדף עלי. זה בכלל לא אומר שאני סובל כשאני עושה איורים או קריקטורות, פשוט ביצירה של קומיקס יש לרוב תהליך יותר עמוק ומורכב, הן בחשיבה ובתכנון והן בעשייה עצמה, ובהתאם לזה גם יותר סיפוק והנאה מהתוצאה הסופית.

    האם יוצא לך לפעמים לצייר ולצבוע מבלי לערב את המחשב כלל?
    כן, אבל עם הזמן פחות ופחות. יצא לי לעבוד בפחם, אקוורל, אקריליק, פנדה, ויש לי אפילו ציורי שמן מהתקופה שלקחתי שיעורים פרטיים כילד. גם במסגרת הלימודים בבצלאל יוצא לי לעבוד בשיטות לא ממוחשבות, אבל את רוב העבודות שלי אני עדיין עושה במחשב.

    הבעיה בעבודות לא ממוחשבות, לפחות עבורי, היא היעילות. כל ציור שאצבע ידנית, אוכל לצבוע במהירות כפולה (אם לא יותר מכך) – במחשב. נכון שהתוצאה תראה שונה, אבל לא בהכרח פחות טובה. ברוב העבודות שלי אני גם לא מרגיש צורך לצייר או לצבוע ידנית. אולי זה בגלל שהתרגלתי כבר. אחרי שמגלים את היתרונות של עבודה במחשב, קשה לחזור אחורה…
    מה שכן, לפעמים אני חושב שהלוואי והמחשב היה נכנס לחיים שלי בשלב מאוחר יותר. זה הורס את הגב ואת העיניים לצייר מול המחשב כל היום! מה לעשות, בשביל האמנות צריך לסבול…

    האם יש יוצר אחד שהשפיע עלייך בצורה משמעותית? או סתם יוצר שתרצה להמליץ עליו?
    היוצר שהשפיע עליי בצורה המשמעותית ביותר הוא אורי פינק. מהרגע שקראתי "זבנג" בפעם הראשונה פשוט התאהבתי במדיה הזו שנקראת קומיקס והבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות בחיים. אני לא מכיר עוד אמן קומיקס שהגיע להיקף עבודה כמו שלו פה בארץ, והוא אפילו לא קרוב להפסיק.
    לגביי המלצה – אני ממליץ על כל יוצר ישראלי. תקראו קומיקס ישראלי, תתעניינו באיור ישראלי. יש קומיקסים, איורים וקריקטורות מכל העולם שהם יפים, מעניינים ועשויים טוב, אבל רק בעבודות של יוצרים ישראלים יש מנטליות שרק מי שחי במדינה שלנו יכול להבין באמת ולהתחבר אליה.

    למה אתה מאזין כשאתה עובד?
    בכל התהליך הראשוני של חשיבה ותכנון – בין אם זה איור, קריקטורה או קומיקס – אני לא מאזין לכלום. זה מוציא אותי מריכוז וקשה לי לחשוב בצורה צלולה עם רעשי-רקע. ברגע שמתחילה העבודה המעשית אין בעיה כזו. רוב הזמן הרדיו דולק ברקע, תוך כדי עבודה. אני אוהב להקשיב לכל הז'אנרים המוסיקליים שיש, אז אני מעדיף שיחליטו בשבילי.

    ברך כלל אני מעדיף להקשיב ברדיו פחות לשירים ויותר לתכניות אקטואליה. זו דרך להתעדכן קצת על מה שקורה שם בחוץ, וזה חשוב לי לשמוע מגוון דעות מכל הכיוונים, גם בשביל הקריקטורות שאני יוצר, אבל בעיקר כי זה מעניין אותי.

    איפה אתה רואה את עצמך בעוד 15 שנה?
    אני רק בתחילת הדרך ויש לי שאיפות די גדולות. נשארה לי עוד שנת לימודים עד לסיום התואר, וכשהיא תסתיים אני מקווה להיכנס חזק יותר לתחום. מה זה אומר? אני בעצמי עוד לא בטוח, אבל אני מקווה ליצור כמה שיותר ולנסות להגיע לכמה שיותר קהל- ילדים ומבוגרים, גברים ונשים, דתיים וחילונים, ערבים ויהודים וכו'. העיקר שיותר אנשים יתעניינו בקומיקס ישראלי, הם לא יודעים מה הם מחמיצים!
    כמובן שעבודה בחו"ל זו גם שאיפה רחוקה, אבל אין מה למהר, קודם כל יש הרבה מה לעשות כאן, אצלנו.

     

    גיא אלנתן עלה ארצה מארה"ב בגיל 10 שבצקלונו קומיקסים אמריקאים כגון calvin and hobbes, peanuts ועוד שלל קומיקסים שונים ומשונים מז'אנר גיבורי העל.
    18 שנה אחר כך – גיא סיים ללמוד אנימציה בבצלאל והשנה, בפסטיבל אנימיקס, הוקרן סרט הגמר המגניב שלו -"אפילוג לפרידה".
    מזה 3 שנים שגיא הוא אביו הגאה של גיבור הקומיקס "הוג'ימאן", מדור שהחל להתפרסם בעיתון הסטודנטים הירושלמי "פי האתון" ולאט ולאט – במרוצת השנים והפופלריות הגואה – התפשט גם לשאר עיתוני הסטודנטים ברחבי הארץ. פופולריותו של הוג'ימאן בקרב הסטודנטים הגיעה לשיאה כשהתאחדות הסטודנטים הארצית הוציאה לאור 'יומן-הוג'ימאן' ואף הגדה של פסח בכיכובו של הוג'ימאן. את רוב הפרקים של "הוג'ימאן" אפשר למצוא גם בעמוד הפייסבוק הזה: https://www.facebook.com/Hujiman.

    הי גיא! אז איך זה להיות אביו של גיבור הקומיקס של הסטודנטים בישראל? ואיך אתה מצליח לפרסם 3 פרקים בשבוע בפייסבוק? זה המון!
    האמת היא שזה מאוד נחמד! זה תמיד כיף לקבל פידבק חיובי על דברים שאתה עושה, והסטודנטים מפרגנים להוג'ימאן בפייסבוק – שזה גם כיף גדול וגם נותן לי אנרגיות להמשיך ובהרבה מהמקרים – הפירגון גם כולל בתוכו רעיונות לפרקים נוספים. היתרון בלפרסם בפייסבוק הוא שיש לך פידבק מיידי, אתה יכול לראות מה אנשים אוהבים ומה פחות – ולעשות קומיקסים חדשים בהתאם. מעבר לכך, הטכניקה היא מאוד "מופשטת" מה שנותן לי זמן להשקיע בסיפור. הסיפורים ב"הוגי'מאן"" בדרך כלל מבוססים על דברים שקוראים לי בשיגרה כמו מעבר דירה, נסיעה באוטובוס והצלת כפר שלם מהתפרצות הר געש… אתה יודע, דברים שאני עובר ביום-יום.

    למרות השפעות אמריקניות ברורות, בלא מעט מובנים היצירה שלך היא מאד ישראלית. מהיכרות עם אנימטורים, ראיתי שהם בדר"כ שואפים לעבוד בחו"ל או עם חו"ל. איפה אתה רואה את עצמך מהבחינה הזו?
    אני שמח לשמוע שאתה מרגיש שהוג'ימאן הוא ישראלי. אני חושב שיש ערך ליצירות שמתעסקות בנושאים מקומיים/יום-יומיים ואני מוצא את עצמי נמשך לזה יותר ויותר. אני חושב שאם היוצר לוקח דברים מאירועים שהוא עובר – היצירה יוצאת יותר אותנטית ופחות קלישאתית. זה מה שאני אוהב בהוג'ימאן עצמו – פחות מטריד אותו גורל העולם, יותר מטריד אותו האם ידליקו את המזגן בקו 19.
    לגבי עבודה בחו"ל, כרגע אני לא מתכנן לעבור לחו"ל, אבל אם דיסני יציעו לי לעשות סרט הוג'ימאן – אני בהחלט אשקול את זה.

    האם יש יוצר אחד שהשפיע עלייך בצורה משמעותית? או סתם יוצר שתרצה להמליץ עליו?
    היוצר שהכי השפיע עליי הוא צ'ארלס שולץ, היוצר של צ'ארלי בראון וסנופי. מי שעדיין לא קרא – אני ממליץ בחום. שולץ יצר המון פרקים במהלך כמעט 50 שנה, והם מעולים. זה לא הומור שיפיל אותך מצחוק, אבל זה יעורר אצלך הזדהות, בעיניי – זה הכי חשוב.
    המאייר הישראלי שהכי השפיע עליי הוא דודו גבע.

    למה אתה מאזין כשאתה עובד?
    אני אוהב לשמוע מוסיקה משנות ה-60 :ביטלס, לד-זפלין, ניל יאנג. וגם הרצאות על אנימציה. האמת היא שלאחרונה גם התמכרתי לסרטים דוקומנטריים על בתי-כלא (לא יודע למה, זה פשוט מעניין אוקי?!).

    איפה אתה רואה את עצמך בעוד 15 שנה?
    אני מקווה להיות יוצר עצמאי, שעושה סרטים/קומיקסים עצמאיים ומתפרנס מזה איכשהו. אם לא, אני כנראה אגור אצל ההורים. מה שבטוח – הוג'ימאן ימשיך לנצח!! מואה-הא-הא-הא-הא! טוב ביי.