העיפרון כסיסמוגרף של הלב / ראיון עם צחי פרבר

28 במרץ, 2013 | מאת שלומי צ'רקה

יש מוסכמה רווחת בין מאיירים שאומרת שמאייר צריך סגנון וקו מזוהים. אישית, עדיין לא הצלחתי לראות בצורך הזה משהו שהוא מעבר לצורך מסחרי. לך יש סגנון מאד מזוהה מצד אחד, מצד שני אתה עובד לא מעט עבור קהלי יעד שונים וגם בקורס איור שעברתי אצלך לפני כעשור, עודדת אותנו להתנסות בטכניקות שונות ובסגנונות שונים.

האם, בשוליים, אתה נוהג להתנסות בסגנונות שונים?  

כבר מתחילת דרכי הייתה לי נטייה ברורה אל עבר העיפרון. חשתי כי זה הכלי הראשוני והפשוט ביותר, מעין סיסמוגרף המחובר ליד ורושם את עוצמת כוונת הלב. בהדרגה, שילבתי גם עפרונות צבעוניים, ואם אני ממש חייב אז גם צבעי מים ואולי גם שינוי עדין של גוון ומרקם במחשב.

לעיתים, בעיקר לאחר שאני שוקע מספר ימים או שבועות בחומר וויזואלי כלשהו, למשל סרטי אנימציה ישנים של האחים פליישר, אני מוצא עצמי עובד באותה טכניקה של צביעה ועיצוב דמויות, אבל זוהי גחמה חולפת בדרך כלל ועד מהרה אני חוזר אל הסגנון הישן המוכר.

צחי פרבר הוא מאייר, קריקטוריסט ואמן קומיקס. עבודותיו הוצגו בתערוכות רבות בארץ ובעולם, לצד זכייה בפרסים.  צחי גם מלמד ומרצה במקומות שונים כגון האקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל.
בבצלאל גם זכיתי אני להכירו, לפני שנים, במסגרת קורס איור. דיבורו השליו ומזגו הנוח חיזקו בעיני את הטענה לפיה אופיו של הקו מייצג נאמנה את אופיו ופנימיותו של יוצרו.
התכנסנו כאן כדי להתעדכן בנעשה איתו בימים אלו ולדון על תהליך עבודתו, על המשמעות של להיות אמן בישראל וכמובן על אחד הנושאים המרכזיים ביצירתו של צחי – ילדותו.

על מה אתה עובד בימים אלו?

סיימתי כעת לאייר ספר ילדים לדתיה בן דור בהוצאת מודן, ואני מסיים לאייר ספר ילדים נוסף לשירלי יובל-יאיר בהוצאת כנרת זמורה-ביתן דביר. בנוסף, אני מאייר לאיריס ארגמן את הטור שהיא כותבת באתר הפנקס, ממשיך את פרויקט הקומיקס על פי יומנו של סבא, מלמד בבצלאל, במכללת ספיר, ובמכון הטכנולוגי חולון, ומעביר הרצאות במסגרת סל תרבות ארצי. לאחרונה (ואני מאוד זהיר בכך היות וכבר נכוויתי בעבר) אני עובד על תסריט המבוסס על אירוע מסוים שקרה לי בילדות, בתמיכת אחד מהמפיקים העולים בארצות הברית, חבר ילדות גם כן. לאחר מכן אמשיך עם סיפורי הילדות (הילד שהיה יורה בציפורים, וכדומה) עליהם התחלתי לעבוד לפי למעלה מעשור.

זה נשמע הרבה, אבל עדיין אני מוצא את עצמי לעיתים בוהה במשך דקות ארוכות מבעד לחלון, אם כי אולי לא דקות ארוכות מספיק. בכלל, יש לי תכנית עבודה מפורטת לעשרים-שלושים השנים הבאות (ככל שיינתן לי הזמן), בה אני מפסיק לעבוד עבור גופים גדולים ומסחריים ועוסק יותר ויותר בדברים האישיים, הנובעים מהלב. הלוואי ואעמוד בה.
 

מהי גישתך בכל הנוגע לאיור לילדים מול איור לקהל בוגר?

לדעתי, ונראה לי כי זו דעת מיעוט, לא אמור להיות הבדל בין איור לילדים לאיור לקהל מבוגר. איור רע (ואני יודע היטב היות ועשיתי לא מעט כאלו) הוא איור רע, בין אם הוא נעשה לילדים או למבוגרים, ואיור טוב הוא איור טוב. יתר על כן, אני מאמין כי גם בתכני הטקסט לא צריך להיות הבדל גדול וכי ילדים אמורים להיתקל, במינון עדין ובמקביל לדברים משמחים יותר כמובן, בצער, בכאב, ובמוות. אני חושב כי עדיף שיתקלו בכך בסיפורים ובאיורים תחילה ורק לאחר מכן במציאות חיי היום-יום.

 


האם יש לך תהליך עבודה קבוע?

כן, אני סוגר את הדלת, דואג שהילדים לא יכנסו, ומתחיל לעבוד.
בדרך כלל, אם מדובר בספר ילדים אותו אני אמור להראות תוך כדי תהליך עבודה לסופרת ולעורכת (משום מה תמיד יצא לי לעבוד עם סופרות ועורכות ממין נקבה), אז אני מצייר סקיצות זעירות, בגודל של בולים ממש, אותן אני מגדיל ועליהן אני עובד. כשהפרויקטים אישיים יותר אני מבצע את הדברים ישירות על הנייר או על המצע עליו אני עובד ורושם. בפרויקטים האישיים הללו אני מרגיש כי החופש שלי גדול יותר ונראה לי גם כי התוצאות טובות יותר.
 


מה אתה יותר אוהב – לצייר או לספר?

אני אוהב גם לצייר (אולי פחות) וגם לספר (אולי יותר), אבל הדבר שאני הכי אני אוהב זה לצייר את הסיפורים שלי.

 

מדוע ילדותך מעסיקה אותך באינטנסיביות כזו?

אני מודע יותר ויותר לזמן ההולך ועובר, ולעובדה שלא תמיד אהיה כאן. אני מניח שבשעה שאני עוסק ומצייר את העבר וכמובן מעבד אותו בפרספקטיבה אישית מסוימת, אני נותן לדברים, לאותם אנשים וילדים מפעם שחלקם כבר לא קיימים פיזית, נוכחות הנמלטת מהחלוף, ובעצם מציל אותם, בתוך תוכי לפחות, משכחת המוות. נראה לי כי קיבלתי הזדמנות לעסוק בכך, ולצערי, עדיין לא הצלחתי לממש אותה.

 

ומי הם גיבורי ילדותך?

ללא כל ספק, גיבורי הילדות שלי היו אותם אנשים שעברו ברחוב, מתחת לבית, בראשון-לציון של פעם.
אחד מהם היה מכונה זיגי, שאול מוספי בשמו המלא, בחור בודד ולוקה בשכלו שעבד כאפסנאי בקבוצת הפועל ראשון ובחנות הירקות המקומית. כשהייתי ילד הייתי רואה אותו עובר מדי יום מתחת לבית, וגם נוהג להקניט אותו למרבה הבושה והצער, עד אשר חלה, כחש ונעלם (סיפרתי על כך באסופת הקומיקס "סימני דרך - פנים שונות לרחוב", שנוצרה בשנה שעברה על פי הזמנת תכנית קרב ומוזיאון הקומיקס).
גיבור נוסף היה ד"ר וונר, אדם מכובד, בעל קרחת נאה ומקל הליכה, שהיה עובר אט-אט עם כלבו הקשיש והמדובלל מדי בוקר, כשמדי פעם היה הכלב עוצר ומרחרח והד"ר ממתין, או לחילופין הד"ר מתמהמה והכלב מחכה, עד שלא ניתן היה לדעת מי מוביל ומי מובל.
ועוד גיבור היה דני הממושקף, בן השכנים, שהיה עומד על המרפסת ומנגן בחצוצרה, ומשעה שתיים עד ארבע, כשאסור לעשות רעש, הוא היה מכניס את החצוצרה, מוציא רובה אוויר ארוך המשמיע נקישות חרישיות, ויורה בציפורים. כולם היו גיבורי, כולם מלווים אותי עד היום, הגם אם אינם עוד בין החיים.

למה אתה מקשיב כשאתה עובד?

זה משתנה.  בשלב הסקיצות, כלומר, בשלב תכנון הקומפוזיציות וכדומה, אני מעדיף מוסיקה ישראלית ישנה או בלוז. בילי הולידיי מקסימה אותי למשל, כמו גם שירי אמצע המאה של מדינת ישראל הצעירה. הקשר בין מוזיקה ישראלית מתקופת קום המדינה למוזיקה רוסית מפעם הוא ישיר כמובן ומהלך עלי כשפים. היות וסבא, אבא של אבא, בא מרוסיה, והמנגינות הללו פעמו בעורקיו, אני שומע אותם בזמן שאני מצייר את היומן שהוא הותיר אחריו.
בשלב הביצוע, של הצבע (אם יש) וההצללות, אני מעדיף להאזין לתסכיתים, כלומר לסיפורים קוליים, דרך אתר "אייקאסט", דרך האתר של "רשות השידור" או דרך "רדיו הר הצופים".

 

לפני שנים אחדות עברת לגור בצפון הרחוק. האם אתה מוצא בכך יתרונות מבחינה מקצועית או רק להפך?

בהתנתקות ובבדידות יש יתרונות ויש גם חסרונות רבים. לפני שנים, כשגרתי בבית סבתי המנוחה במרכז האפור והישן של ראשון-לציון, יצרתי לי מעין חומות המבודדות אותי מהסביבה הקרובה. התענגתי על כל פיסת בטון מלוכלכת, על כל חתול רחוב אותו האכלתי, ועל כל קשישה אותה נהגתי לברך לשלום. רק כך יכולתי לכתוב ולצייר.
היום, כשיש לי ילדים קטנים משלי שאולי לא יאהבו כל-כך את הבטון הדהוי והאפור, הרחקתי אל הגליל, שם אני יושב ועובד אל מול ההרים הרחוקים. כלומר, העברתי את הבדידות לצפון. אבל הגעגוע המצמית ההוא לאותם רחובות דהויים בהם גדלתי, מקומות בו הלכה סבתי המנוחה, קיים, חופר בי, ואינו מרפה.
אגב, לא הצלחתי להתנתק לחלוטין. היות ואני מרצה ומלמד באקדמיות ובמכללות שונות, אני מגיע מדי שבוע למרכז הארץ ונפגש עם סטודנטים ואנשים רבים.

 

האם יש לך שאיפות לעבוד יותר עם חו"ל? האם לפעמים אתה מהרהר על האפשרות לרדת מהארץ מסיבות מקצועיות?

כן, יש לי שאיפות לעבוד יותר עם חו"ל. לאחרונה הסתיים ללא תוצאות ממשיות פרק של שש או שבע שנים בהן ניסתה חברה אמריקנית כושלת להפיק סדרת אנימציה מזיכרונות ילדותי. הם שינו את הסיפורים שכתבתי, החליפו את עיצוב ומראה הדמויות, ולבסוף לא זיהיתי כלל את החומרים שהעברתי להם, כך שלא הצטערתי במיוחד כשהם נכשלו. אקווה כעת לפרק חדש ומוצלח יותר, וגם אם לא, אז לא נורא.
לא ארד מהארץ, למרות שייתכן והיה נחמד להיוולד במקום התומך מעט יותר באמנות, אבל אני לא מתלונן. כשם שהייתי יכול להיוולד במקומות מעתירים כאוסטריה, שוויץ או גרמניה, הייתי גם יכול להיוולד בעיראק או בסוריה. וגם במקומות הקודמים אותם ציינתי, הנפלאים והמעתירים כביכול, לא היה כדאי להיוולד כיהודי לפני כמה עשרות שנים. היו מעידים על כך אם רק היו יכולים, בני משפחתי הענפה לשעבר, אחיה ואחיותיה המעונים של סבתי. אני חושב כי מן הראוי הוא להסתפק ולהפיק את המיטב ממה שיש.
 

 


אני מסכים. תודה רבה צחי, אני מאחל לך ולכולנו שתמשיך להעשיר את חיינו בסיפוריך ובציוריך הייחודיים והיפהפיים.

שלומי, תודה רבה על כך שאירחת אותי, טוב להישאל שאלות באמצע החיים (כך אני מקווה). הדבר נותן לך הזדמנות לעצור, להרהר מעט, ולנסות שוב ולתקן ולו במעט.

חזרה
English
מידע למבקר
ב', ד' 13:00-10:00
ג', ה' 20:00-17:00
שבת 15:00-10:00
א', ו' - המוזיאון סגור
רח' ויצמן 61, חולון
טלפון 03-6ff521849 | פקס 03-6521867
לוח אירועים
חדשות
שישי ושבת בבוקר במוזיאון
סיור מודרך בשעה 11:30 ו- 13:30 ובשעה 12:30 פעילות בהנחיית צוות ההדרכה של המוזיאון.
חנוכה במוזיאון
בחג החנוכה יתקיימו סיורים מודרכים וסדנאות יוצר
ניוזלטר
פייסבוק
הקריקטורה היומית
created by created by Cyberserve CYBERSERVE יצירת קשר כל הזכויות שמורות למוזיאון הישראלי לקריקטורה ולקומיקס © 2012
דרך הצגת הנתונים באתר, העיצוב וכל המוצג באתר מוגנים בישראל מכוח חוק זכות יוצרים.
אין להעתיק או להפיץ מלל או תמונות מן האתר ללא הסכמה מפורשת בכתב מבעלי האתר.
העובר על החוק יועמד לדין