|
שי צ'רקה תכנן להיות הסטוריון. "ציירתי המון כילד והייתי קנאי מאוד לחופש האומנותי שלי, מה שגרם לי לחשוב שלא אוכל להפוך את הציור למקצוע", הוא מספר. מאז נדמה כי צ'רקה הצליח לפתור את סוגיית החופש האמנותי ולהפוך לאחד מהיוצרים הפוריים והבולטים בתחום הקריקטורה והקומיקס בארץ. הוא יוצר קריקטורות ומאייר טורים ושערים במקור ראשון ובעתונים נוספים, סדרות קומיקס שלו מתפרסמות בקביעות, הוא מוציא ספרים ומדי פעם מרצה על שפת הציור.
הזמנו אותו לספר על דרכו האמנותית לקראת יציאת ספרו החדש "מעבר לקו 2", בו הוא ממשיך לתאר את קורותיו של הקריקטוריסט צ'ארטר החי עם משפחתו על גבעת הכבל שבמעלה נפצוצים. הוא מתייחס בספר לנוער הגבעות, להקפאת הבנייה, לציור, ליחסי יהדות ואמנות, למעמד האישה וגם אורי פינק, ידידו משכבר הימים ממשיך להופיע בתפקיד משנה.
מחצית מהטורים בספר התפרסמו במוסף "דיוקן" של מקור ראשון, השאר מתפרסמים בו לראשונה. הספר יוצא בהוצאת "מודן".
איזו ילדות הייתה לך?
גדלתי בפתח תקוה בשכונה של מפא"יניקים (חוץ מאיתנו). אני השני בין חמישה אחים, אמי היתה מורה, ואבי שכיר וחזן שנסע לעונת החגים להתחזן בבתי כנסת בחו"ל.
ביליתי הרבה בחוץ. באזור של בית הורי היו שדות פתוחים ואפילו נחל, הסתובבתי ושיחקתי שם עם חברים. אהבתי מאוד טיולים ומסעות, עם המשפחה או ב"בני-עקיבא".
מלבד ציור הייתי טוב בידע בהסטוריה, בלי קשר לתכנית הלימודים, והייתי כנראה שחקן במה לא רע, בעיקר בתפקידים קומיים.
איך נראתה ראשית דרכך האמנותית?
ציירתי בערך מגיל אפס, אבל ציורים שלי התפרסמו לראשונה כשהייתי בן 14 וחצי. אבא שלי פגש אז את צזאר שהיה העורך הגראפי של "פילון", הוא הראה לו ציורים שלי וצזאר ביקש שאצייר עמוד על חוויותי מהחופש הגדול. העמוד הזה פורסם כשער אחורי.
בכיתה י"א קיבלתי עמוד משלי בירחון נוער דתי בשם "נעורים", עסקתי שם בנושאים מהווי הישיבה התיכונית ובאקטואליה, הירחון שרד שנה בלבד (לא באשמת הציורים שלי).
בחופש הגדול שבין י"א ל-י"ב עבדתי בחברת אנימציה בשם "דד-פרו", ציירתי קי-פריימס (תמונות מרכזיות ביניהן מציירים תמונות ביניים כדי ליצור אשליית תנועה ל.צ) לסדרה של סיקו'נסים קצרצרים. עד שסיימתי תיכון ועברתי ללמוד בישיבת ההסדר בקריית-שמונה התפרסמו ציורים שלי ב"שיפודים" של מאיר עוזיאל ב"מעריב", בעמוד חד-פעמי.
סמוך לתחילת השנה הראשונה שלי בקריית שמונה הגיע לבקר בישיבה אחד מבוגריה - אורי אורבך, לאורי היה אז המדור הסטירי בשם "פסיק" בבטאון "נקודה". הרב צפניה דרורי, ראש הישיבה, הכיר ביננו ומאז ציירתי עבור המדור עד שהתגייסתי.
כחצי שנה לפני השחרור עברתי לשרת בעיתון "במחנה" כגרפיקאי. גרפיקה לא עניינה אותי והשתדלתי להתמקד באיור. שם גם פורסמה סדרת הקומיקס הראשונה שלי "המצב בחי"רע", גגים בהשראת השירות בגבעתי.
השתחררתי וחזרתי לקריית שמונה. במקביל ללימודים בישיבה, ציירתי וקימקסתי ל"אותיות" ול"משהו", מעט ל"מעריב" והתחלתי גם לאייר ספרים.
במה שונה העבודה היום בהשוואה לתחילת הדרך?
אני מצייר סקיצה בעפרון אדום, עובר בדיו (עם מכחול/ עט/ ציפורן), סורק למחשב, מעלים את הקווים האדומים, ומפריד את הקווים השחורים לשכבה עליונה, צובע במחשב ושולח במייל. אז, בקריית שמונה, צבעתי באקוורלים (אקוליין) ושלחתי למערכות העיתונים במונית (זה היה לפני המצאת יוני הדואר), במחשב עוד לא נגעתי אפילו...
אתה אוטודידקט. ממי בכל זאת למדת?
בהתחלה מדיסני, אח"כ מזאב ודוש, מאודרזו וגוסני, מרענן לוריה ודויד לוין, קישקה, ג'ים דיויס, ראלף סטדמאן, מורדילו, פראנקן ובטח יש עוד כמה שאני לא זוכר, מה שאומר כנראה שהם השפיעו פחות.
באיזה חלל אתה עובד? איך נראה יום העבודה שלך?
חלל העבודה הוא מרפסת שסגרנו לצורך הפיכתה לסטודיו עבורי. רצפת פרקט, תקרת עץ, הרבה חלונות, תמונות הקומיקס שלי ושל אחרים, מדפי ספרים עמוסים בקומיקס, בעיקר צרפתי, ספרי אמנות, היסטוריה ויהדות.
בערך ב-8:30 אני נכנס לסטודיו, פותח את המחשב, עונה על מיילים דחופים ומתחיל לעבוד (לקרוא חומר לאיור או לצייר) עושה הפסקה לארוחת צהריים וחוזר לעבוד עד 19:00.
מה אתה הכי אוהב בעבודה? מה פחות?
אני הכי אוהב את שלב הרעיון ולא אוהב לתמחר.
אתה מקבל תגובות לעבודות הפוליטיות שלך?
כן, כמעט כל שבת בבית הכנסת, הכי הרבה תגובות (בפייסבוק בעיקר) מגיעות כשהקריקטורה מבקרת תופעות פנים מגזריות בציונות הדתית/ מתנחלים.
מהי התגובה הכי המפתיעה שקיבלת לעבודה שלך?
טומי לפיד ז"ל שאל אותי: "איך אפשר להפטר מהסנפיר?"
זה היה בתקופת החרצופים, את הבובות הקבועות ייצרנו מלייטקס (מתבניות של פסלים שפיסלתי בחמר), דמויות פחות חשובות, למערכונים חד פעמיים, יוצרו מספוג גזור. הבובה של טומי נגזרה מספוג לצורך מערכון בו הוא הופיע כדג, לכן הוספנו לו סנפיר על הראש. הזמן עבר וטומי הפך לפוליטיקאי הרבה יותר משמעותי, ובמקום לייצר עבורו חרצוף נורמאלי ("אין תקציב") הלבישו את הטומי-דג על חליפה. את השאלה הזו הוא שאל אותי שהוזמנו שנינו (יחד עם דוש ורובי ריבלין) לסמפוזיון בנושא סאטירה.
לאיזו עבודה אתה קשור במיוחד?
לספר "פתקאות מהשמים", כי העבודה עליו הייתה כמו טריפ שבלע אותי, לקח לי הרבה זמן להבין דברים שעשיתי שם, איך עבדו האסוציאציות. ו"מעבר לקו" שהכי קרוב לחיים שלי האמיתיים.
מהם מקורות ההשראה שלך בשנים האחרונות?
החיים עצמם ונושאים שמעסיקים אותי.
האם הרגשת בהתפתחות ב"מעבר לקו 2" מהספר הראשון?
בספר הראשון היה הכבל, זה שמחבר את הלוויין האמריקאי אל הקרקע בגבעת הכבל, ציר שסביבו קרו חלק גדול מהאירועים. בסוף הספר נותק הכבל, כך שבספר הזה כבר לא היה לי הציר, העוגן הזה. ובכלל, בספר הראשון נצמדתי יותר לקונספט שיצרתי לעצמי וזה היה נוח. בספר הזה כבר לא הייתי זקוק לקונספט להצמד אליו, אני זורם יותר בטבעיות בעולם הזה של מעבר לקו.
מהי התחושה בסוף העבודה על ספר?
לרוב תחושת הקלה. בד"כ בשלהי העבודה על ספר אני כבר עם חצי מהראש בפרוייקט הבא, שבגלל שהוא חדש הוא מסעיר אותי יותר.
|
ציור מגיל 13 של צ'רקה. הוא מספר: "יש לי גם מוקדמים ממנו אבל הוא נקודת ציון מבחינת קומיקס אצלי כי הוא צעד ראשון שעשיתי בהפיכת 'גם הוא באצילים' של מולייר לקומיקס, זו דמותו של המורה לסייף. צעד ראשון ויחיד, ממנו כבר לא התקדמתי, לא היו לי הכלים והחריצות להוציא את הקומיקס שבדמיון שלי אל הדף."
תמונת הסטודיו
קריקטורה ב"מקור ראשון"
סקיצות לפרוייקט
אם אחד מהילדים שלך ירצה להמשיך בדרכך האם תתן לו את ברכתך?
כן, אם זה נעשה מהמניעים הנכונים. לא נכון בעיני לעסוק בזה בגלל שזו דרך מוכרת לך להתפרסם או להתפרנס. המניע הנכון בעיני הוא הצורך להתבטא דווקא באמצעות המדיום הזה. במילים אחרות : לא "נכון" לרצות להיות קומיקסאי, "נכון" לרצות לעשות קומיקס. בעיני כמובן.
איזו עצה היית נותן ליוצר צעיר?
לא להנעל בשלב מוקדם על סגנון וטכניקה, להעשיר את עצמו בידע ותוכן בלי קשר לתחום המקצועי, לבנות לעצמו עולם פנימי עשיר ככל האפשר כך שיהיה לו מה לבטא באמצעות המדיום.
קישורים רלוונטים:
לחצו על התמונות בתחתית הדף להגדלה
ליאב צברי הוא מאייר וראש המחלקה לאנימציה במוסררה.
|