|
שנתיים הפרידו בין מותה הפתאומי של פרידל לבין פתיחתו של המוזיאון ונדמה שרוחה מלווה אותנו כל יום - האהבה הבלתי מתפשרת לאמנות הקריקטורה, לדיוק, להומור ולרצון לשמור, בכל מחיר, על חיוך.
בת עשרים עלתה פרידל לארץ, ובכל זאת נדמה שלאורך כל שבעים השנים שחיה בה, היתה מעין שגרירה אירופית - אישה קטנה בעלת עין מדויקת ומכחול מחודד. בדרכה הפרידלית התבוננה בנו מבפנים ומבחוץ, רשמה את קורותינו הן בציור והן בכתבותיה הרבות ב"את" "לאישה", "במחנה" ועוד ועוד.
אבל, תחילת דרכה הייתה במחלקת המדידות של מדור קרטוגרפיה. אחרי שלדבריה כמעט השתגעה, שכנעה פרידל את מפקד היחידה יוסף אלסטר להדפיס (ב-1953) גרסה ראשונה באנגלית של מפות מצוירות, אטלס ״ישראל-מפות מדברות״. אבל גם לאחר הוצאת המפות המצוירות, השתעממה פרידל, ״איך החזקתי מעמד? כל הזמן צחקתי מהדברים שהיו כאן. פשוט אי אפשר לתאר את זה...״ היא מספרת.
רגע השינוי הגיע ממש במקרה: ״ יום אחד ישבתי על שפת הים. פגשתי בחוף הים את יוסי שטרן, חבר שלי. הוא היה אז עורך גרפי של עיתון 'במחנה', ואני הייתי עובדת במחלקת המדידות עם קווי גובה. הוא אמר לי: 'אוי העיתון הזה כל-כך משעמם, יבש, הלוואי והיו לי כמה קריקטורות'. גרתי קרוב לשפת הים. אמרתי לו: 'יש לי כאן למעלה ... כל-כך משעמם לי .. אני עושה לי לפעמים משהו מצחיק, ככה, מציירת'. אמר לי: 'תראי לי'. עליתי למעלה והוא אמר: 'אני לוקח אותך'. ואז היתה בעיה איך אני אחתום (על הקריקטורות), משום שהוא כבר חתם שטרן. לשנינו שם המשפחה שטרן. אמרתי: 'אחתום בשם הפרטי ...' ואז בא לי רעיון: שטרן בגרמנית זה כוכב. הוא לקח עפרון ואמר: 'תעשי כך', ועשה ככה, ועשה ככה (מחקה אותו מצייר כוכב באיטיות 'מרגיזה'). אמרתי לו: 'אין לי סבלנות לזה. לא ככה'. אז עשיתי את זה תיכף וזהו זה, וככה זה נשאר (ומציירת במהירות את הכוכב שהוא החתימה שלה ). ראיתי שלאט-לאט אני יכולה לפרנס את עצמי, ואז עזבתי.״
אנחנו, במוזיאון, חיכינו לאוסף פרידל שלוש שנים ארוכות. האמת היא, שאת הארכיון הקמנו כי ידענו שיגיע, ובינתיים הגיעו אוספים רבים אחרים, אבל לתהלוכה כמו זו שליוותה את אוסף פרידל ממחסני הארכיב ברמלה ועד חולון, זכתה רק היא. בהתרגשות גדולה ניגשנו לפתוח סופסוף את התיקים הגדולים, הקופסאות והתיקיות ולגלות עוד ועוד קריקטורות, כמו מכתבים של דרישות שלום מפעם, הודעות טקסט נפלאות מצוינות בקו קל ואירופאי כל כך, פרידלי.
השנה, אנו משיקים את התחרות והתערוכה על שמה, מדייקים את הצוואה שהשאירה ומשתדלים למלא אחר המשימות בקפדנות. ככל שהילה, מנהלת הארכיון פותחת יותר ויותר תיקים, כך ברור לנו כי נוכל לקיים שלל תערוכות נפלאות מידי שנתיים. אני מקווה שכפי שירמי פינקוס, שלקח על עצמו את מלאכת האוצרות של התערוכה הראשונה נרגש ומתלהב, כך יהיו כל המעורבים בתערוכות בהמשך, ונצליח לשמור על הרוח שביקשה פרידל לשמור ועל ההומור שכל כך חסר לנו בחיי היום יום. ההזדמנות להתבונן בנו מבחוץ פנימה ולהיפך, היא כלי נפלא לקריקטוריסטים וישראלים בכלל, לשמור על פרופורציה וקנה מידה אנושי.
חיילת בצבא הבריטי, מתנדבת, ציירת קווי גובה מצטיינת, קריקטוריסטית עצמאית וכתבת יוזמת - אישה קטנה גדולה. אני לא יודעת מה הייתה אומרת בימים האלה, לקראת יום הולדתה, בנושא הדרת נשים בציבור הישראלי. אני בטוחה שהייתה תוקפת את המעשים המקוממים כל כך בסדרת קריקטורות חדה כתער ומדויקת המוכיחה שכדי להיות נשית, לא צריך חצאית, אלא דעה ברורה וחוש הומור מפותח.
פתיחת התערוכה: יום חמישי | 16.2.2012 | החל מ- 16:30
|
|