הנינג וואגנברט הוא פרופ' במחלקה לתקשורת חזותית באונ' לאמנויות בברלין, ומאייר בעל שם עולמי, שעוסק באיור עיתונות וכרזות ומוציא ספרי קומיקס ייחודיים, בשיטת העבודה החזותית וגם בנושאים. לאחרונה הגיע לישראל למספר ימים בהם יעבוד על פרוייקט קומיקס. דן אלון נפגש איתו לשיחה קצרה.
דן: מתי הבנת לראשונה שאתה רוצה להיות אמן?
הנינג: אינני יודע אם אני אמן. ידעתי מגיל צעיר שאני רוצה לעסוק בעיצוב במה ובעיצוב גרפי, תמיד אהבתי ספרים וטיפוגרפיה. הראתי את העבודות שלי למעצב במה והוא אומר שהן לא טובות מספיק, אז ניסיתי להתקבל למגמה לעיצוב גרפית בבית הספר במזרח ברלין. היה קשה להתקבל, על כל 500 מועמדים היו שמונה מקומות בלבד.
לא הצלחתי להתקבל, התגייסתי לצבא ועבדתי בתור סטאז'ר בבית דפוס. מורה מהתיכון שלי סידר לי את העבודה – עבדו שם הרבה אמנים ומעצבים מקומיים, כך הבנתי מה בדיוק הדבר שאני רוצה ללמוד – עיצוב ואיור. לפני זה היתה לי התשוקה, אך לא ידעתי מה זה אומר, לא ידעתי להגדיר את זה, לשייך את זה מקצועית. העבודה בבית הדפוס לימדה אותי על המקצוע ובניסיון השלישי התקבלתי ללימודים.
דן: מעודד לדעת שאדם שהיום הוא פרופ' התקבל רק בניסיון השלישי.
הנינג: זה רק מראה כמה חוות הדעת של המרצים היא יחסית. אחד המורים שלי בכלל לא חשב שאהיה מאייר. לא הייתי סטודנט מבריק אלא פורח מאוחר. זה גורם לי לכבד את הסטודנטים שלי היום, מה שהם מצליחים היום לעשות בבית הספר הוא לא בהכרח מיצוי כל הפוטנציאל שלהם, ולכן צריך להזהר בשיפוט – אך לא יותר מדי, בכל זאת צריך לגרום להם לגלות בעצמם מה הם רוצים. אם מישהו ישנא את העבודה שלי היום, לא אפסיק לעבוד וגם המועמדים לבית הספר - הם צריכים לנסות להתקבל בכל זאת.
דן: אמרת שאינך מגדיר את עצמך אמן, מדוע?
הנינג: הקלישאה של האמן היא של אדם החובש כובעים ונוזף בכולם. הרעיון של אמן היא אמנות לשם אמנות, אגוצנטרית. אני אוהב שיש לי לקוח, משימה, לבצע עיצוב עבור צורך של מישהו. אולי בגלל זה אני מעצב, ולא אמן.
דן: ובכל זאת, אתה עוסק בפרוייקטים שהם אישיים, זו אמנות לא?
הנינג: בשנים האחרונות אני עושה גם ספרים אמנותיים יותר, ולא רק עבודה בתשלום. בגלל שאלו ספרי קומיקס הייתי אולי קורא לעצמי סופר? (צוחק). בדרך כלל אני כותב ומצייר אותם לעצמי, אחרי שיש לי רעיון. ורק אז אני מחפש בית הוצאה, ולא ההיפך. שני הספרים האחרונים שהאחרון ביניהם הוא על נפילת החומה בברלין והספר שאני עובד עליו עכשיו (וואגנברט שומר עליו בסוד נגד עין הרע) נעשו בצורה הזאת. זה יותר קל אחרי 2-3 ספרים, כבר מכירים אותך.
דן: אילו אמנים השפיעו על עבודתך?
הנינג: בתור בחור צעיר וסטודנט הייתי מושפע מאד מאמנים אחרים, היום כבר הרבה פחות ואני יותר עובד בצורה עצמאית ועושה את שלי. בתור סטודנט אהבתי עיצוב גרפי פולני, אח"כ הושפעתי מאד מהמאייר היינץ אידלמן שעשה את האנימציה והפוסטרים של הצוללת הצהובה של הביטלס, מהמאייר מאנפרד בוטסמן, אהבתי הרבה אמנות פוליטית שהיתה מאד פופולרית במזרח ברלין, פוסטרים לתאטרון. אחרי הנפילה נסעתי לשנה למלגה בפריז ופגשתי הרבה אנשים מעניינים וזו היתה השפעה חשובה עבורי. אחרי זה עניין ההשראה וההשפעה התפוגג קצת, ואני היום ממוקד יותר בעצמי. היום אין לי אמן אחד שאני אוהב. בשנים האחרונות אני מחובר לעבודה יפנית – מבחינת העיוות של הפרספקטיבה, מבחינת הקונטור והצביעה השטוחה וגם מבחינת היכולת להכיל כמה נקודות על ציר הזמן בציור אחד, מעלה שאלות על תפיסת הזמן בציור.
דן: תוכל לספר מהי שיטת העבודה שלך?
הנינג: אני לא כותב הרבה, זה קשה לי. יש לי מכונה שכותבת בשבילי (וואגנברט המציא פונט אקראי שעשוי מהרבה ציורים קטנים שלו בשחור לבן, ובהנתן פקודת מחשב – פקסים ישנים מדפיסים על ניירות ארוכים בצורה רנדומלית "טקסט" ארוך שעשוי מאייקונים מאויירים שלו). זו השיטה שלי. כמו שלסופרים יש את השיטות שלהם – נגיד השראה שלהם מהטלויזיה או מגזרי עיתונים. ההשראה שלי היא מהדברים הבנאליים של חיי היום יום (לדוגמה הספר "אימיילים מזוייפים מאפריקה", בו אייר מכתבי דואר אלקטרוני שמבקשים עזרה כלכלית ל"מסכנים" באפריקה, מיילים אמיתיים שקיבל). בספר החדש (הסודי) אני מתרגם משהו לגרמנית, אפשר לומר שזה סוג של כתיבה. מבחינה חזותית, אני פחות ופחות אוהב איור ממוחשב-וקטורי, ומעדיף לצייר ולגלף ביד, כמו שעשיתי בכל השנים. האיור הוקטורי הפך לטרנד בעשור האחרון והפך הרבה מאיירים לגנריים ולא יחודיים. לדעתי המיצוי המקסימלי שלך, ה"אתה" היחודי שלך, הוא כתב היד שלך. קל יותר להיות מקורי כך.
דן: האם להיות מאייר ממזרח ברלין שונה מלהיות מאייר ממערב ברלין? מה משמעות החומה עבורך כמאייר?
הנינג: אם לא היתה חומה אולי לא הייתי מאייר היום. החומה היא אולי התשובה להכל מבחינה מקצועית עבורי. אמנם אנשים אמרו שהיה להם טבעי שאלך ללמוד אמנות, אבל אני בא ממשפחה של חוקרי ביולוגיה, תחום שמעניין אותי מאד. החומה גרמה לי לבחור במקצוע שבחרתי בו: במזרח לא יכולת להתבטא, והיה קשה מאד להשיג מימון למחקרים – ממניעים פוליטיים. לאמנים היה קל להתבטא במזרח מבעלי מקצוע אחרים, והרגשתי שזה תהיה דרך טובה עבורי – כך יכולתי להתבטא, בניגוד לאבי, שהיה מוגבל בעבודתו כמדען. אמנים שהכרתי חיו חיים טובים במזרח, קמו מאוחר (צוחק) אבל גם התבטאו בקלות. זה קצת היפותטי לחשוב מה היה ההבדל בין מזרח למערב מבחינתי כמאייר כי אני לא באמת יכול לדעת, אבל בתקופה ההיא היה רע לגדול בעיר מחולקת – לדבר על משהו אחד בבית ולדבר על משהו אחר בבית הספר. אולי התפיסה המקצועית שלי היום קשורה אף היא לחלוקה הזאת: למדתי מוקדם מאד שדברים מסובכים מאד, וזה נותן לך הרבה ניסיון וחומר לשאוב ממנו השראה, הערכה למה זה לחיות בחברה דמוקרטית. אני פתוח הרבה יותר לדעות אחרות, בגלל שהיינו מוגבלים: לסטודנטים, אמנים, אנשים בכלל. שאתה רואה איך החיים התנהלו בניו יורק, לונדון, פריז, אתה מקנא, ולא יכולנו לנסוע לשם – רק לפולין, צ'כיה, הונגריה, רוסיה – מדינות קומוניסטיות אחרות. |
הירושימה / הנינג וואגנברט
דן: האם נכון להגיד שאמנים ממזרח ברלין הם פוליטיים מטבעם?
הנינג: לא הייתי אומר שכולם. אבל אני כן. השאלה מה זה אומר פוליטי. קראתי מאמר שאומר שפוליטי זה באמת הכל ולכן הדיון רחב מאד. אבל אכפת לי מפוליטיקה, אני מעוניין להגיד משהו בעבודה שלי, להביע את דעותיי.
דן: כוונתי היא שיש אמנים שמפרידים את דעתם מהעבודה, ומשאירים את העבודה לעולם אוטונומי משלה, ויש כאלו שמערבבים את הפוליטי המובהק בעבודה שלהם.
הנינג: נראה לי שזה תלוי מה אתה עושה, האם למשל ציור נופים הוא פוליטי? (עניתי שבבישראל בהחלט כן). אחד האמנים שהיה באיזור שלי בילדותי עבד בצבעי מים, ועבד מאד שקוף ועדין. אני חושב שהפוליטיקה והבידור היא כל כך חזקה ורועשת מסביב, שאולי דווקא הציור השקט, הוא חזק יותר פוליטית. היום אנשים מאד מושחזים רטורית, אני מעדיף את האנשים שאומרים משפט אחד מדוייק – ובשקט. לפעמים זה יותר חזק. אולי בגלל זה נעשתי קצת פחות פוליטי לאחרונה.
החלטנו לעזוב את הדיון על הפוליטי, שהתגלה כמסובך מאד – בגלל בגלל מושגים של כוח, מגדר ומעמד שנכנסים ומתערבבים בעבודת האמן העכשווי. חשבנו שאולי בגלל כל הצעקות שוואגנברט מדבר עליהן, בטלויזיה ובעולם הבידור (למשל תכניות ריאליטי וחדשות צעקניות המשתלטות על המסך) הוא אוהב את דווקא את האנדרסטייטמנט, את חיי היום יום הבנאליים והשקטים.
דן: האם אתה מגדיר את עצמך כמשתייך לסגנון מסויים, האם יש בו נושאים קבועים?
הנינג: אני מנסה לחדש לעצמי כמה שיותר, כדי לא לחזור על עצמי, אבל כמו כולם אני בטח קצת מתעצל. זה לוקח זמן לשנות סגנון, במיוחד שאתה מושפע פחות מאשר מאשר כשאתה צעיר. בכל פעם שאני עושה משהו אני מנסה לצייר אותו בצורה רעננה.
דן: בכל זאת אתה שומר על סגנון גם בתוך טווח השינויים.
הנינג: מבחינת נושאים אני אוהב פרדוקסים. אני אוהב את החיים של היום יום. אני אוהב את נהגי המוניות בכל מקום שאני מבקר – בברלין, או בסן פרנסיסקו, ואיך שהם מדברים. הם השראה בשבילי. הם יכולים להיות השראה יפה לעיר ולחיי היום יום בה. בגלל זה הפרוייקט שאני עושה כרגע בין ברלין לתל אביב הוא מעניין, כי זה מכריח אותי לחשוב בצורה שונה, אישי ומצחיק יותר. להכניס לתוך העבודה שלי את הסוויסט הוואגנברטי.
דן: האם היותך פרופ' שמרצה לפני סטודנטים לאיור שינה משהו בתפיסה שלך כמאייר?
הנינג: בהחלט. קודם כל יש לי פחות זמן לעבודה שלי. ומעשית, אני חושב שזו מתנה ללמד אנשים אחרים – כי אתה לומד מזה הרבה מאד. אתה חייב לחשוב על הכל ולמצוא טיעונים וצידוקים לכל דבר, זה ממש שומר לך על הנעורים. חשוב לא להיות דידקטי מדי, כדי שהם יפתחו מחשבה משלהם ולא לקטול יותר מדי. והמתנה הגדולה ביותר היא לנסות להנחיל את הצורך למצוא שיטת עבודה אישית שמתאימה לכל סטודנט כדי לפתור את התרגילים. שאני רואה סטודנט שלא מתמודד אני מעודד אותו למצוא את השיטה שלו לתקוף את התרגיל ופשוט להתחיל. הרעיון לא יופיע סתם. "לך תקשקש, תעשה סקיצות, מחקר, תטייל. רק אל תשב סתם, תמצא שיטה". זה הדבר אולי הכי חשוב שלמדתי מללמד סטודנטים אחרים.
דן: בהשראות שלך ציינת אמנים רבים שאינם גרמנים – כמו יפנים ופולנים, האם אתה חושב שאתה מאייר "גרמני"?
הנינג: אמרו לי שאני מושפע מהאקספרסיוניזם הגרמנים, אני דווקא באמת חושב שאני מושפע יותר מציורים פולנים ויפניים כמו שציינתי קודם. כנראה שזה נטמע בתת מודע יותר ממה שאני שמתי לב.
דן: ולסיום, מה הביקורת הכי מפתיעה שקיבלת על העבודה שלך?
הנינג: ביקורת חיובית שקיבלתי: ילד בן 6 מאיטליה שלח לי במייל ציור שהעתיק ממני, זו מחמאה גדולה בעיניי. הציור היה פרוע ומלא פרטים, הוא ממש שם לב להכל!
ביקורת שלילית שקיבלתי: ההגבלים והסייגים של הלקוחות שאני עובד איתם לפעמים מביאות לביקורת שלילית עליי מצדם (למשל הפוסטרים של פסטיבל הג'אז שאני עושה) – מבקשים שאתמתן – כי אני תמיד דוחף תכנים אלימים, מורבידיים, מלחמתיים, כיאה לאחד שגדל בתקופת הפאנק בברלין. אבל אפשר ללמוד מזה, כי אני לא תמיד צודק ולפעמים האגו מבקש להגזים איפה שלא באמת צריך להגזים. אז גם מזה אפשר ללמוד.
האתר של הנינג וואגנברט
|